נורית טבנקין

נולדתי באביב, במקום ירוק ופורח, תמיד היו לי שדות וטבע שהעניק לי תחושה של שייכות.
גידלתי בעלי חיים, כבר אז הייתי עסוקה בלהציל ולרפא. אהבתי אותם כל כך ואפילו לא ידעתי שזהו ייעודי…
והזמן עבר, זרם, עף לו ברוח, כמו שהזמן יודע, וגדלתי ומצאתי את עצמי יותר נוכחת בגוף, מקשיבה לחברותי שהיו משתפות אותי בכאבן, ואני הייתי מקשיבה וזוכרת כל פרט ושומרת את סודותיהן בלבי ואוהבת אותן על האמון שנתנו בי.
ועדיין לא ידעתי מהו ייעודי…
והזמן בדרכו, וגם אני, לא יודעת…
אני גדלה במקום שכולם חושבים שאין אלוהים. ואני יודעת שיש.
וכשאני זקוקה לעזרה, אני מתפללת מעומק לבי. ממש מדמיינת את מה שאני רוצה, ואלוהים מקשיב, ואני אומרת תודה…
וכך מבלי שאיש אמר לי, יודעת מבפנים להתפלל, לדמיין ולייצר מציאות.
וכך הולכת לצבא, יודעת שאני במיטבי כשאני בחוץ בטבע, שוב מדמיינת ומבקשת.
בטירונות המ.פ. אומרת לנו שאם יש מישהי שחושבת שהיא תשב ליד המ.פ. בג'יפ הפתוח, שתשכח מזה! ואני מחייכת לעצמי ואומרת בדיוק זה! וכך הוא…
ואז שולחים אותי לקורס חובשות, ואני בוכה כמו כולן, ועדיין לא יודעת מהו ייעודי…
בסוף קורס החובשות אני מגיעה לגדוד שריון. אני חובשת פלוגתית. נוסעת בג'יפ הפתוח ליד המ.פ. ומחייכת, ובלבי הודיה…
הצבא נגמר, חוזרת לשנה לקיבוץ, עובדת בחינוך. לאחר שנה מדמיינת לי דירה ברחוב מסוים ליד דיזינגוף סנטר, ושוב מקבלת את רצוני. מייצרת מציאות וזה עובד. עובדת בעבודות מזדמנות ואוספת כסף לטיול הגדול.
טיילתי עם בן זוגי תקופה ארוכה בהודו. בזמן הזה אני לומדת יוגה, מדיטציה ומרפאה את עצמי. ועדיין לא יודעת מהו ייעודי…
אוהבת אנשים אחרים, אחרים, שונים, ומוצאת להם מקום בלבי שמתרחב. עוד ייעוד.
עם הזמן מייעצת ומורה לחלקם את הדרך. בשלב מסוים אנחנו חוזרים לארץ, שנת 93, אני בהריון עם בני הבכור. כשהוא נולד הלב גדל והתרחב עוד הרבה יותר ממה שחשבתי שאפשר.
ואז התחלתי ללמוד במכללה לרפואה משלימה רפלקסולוגיה וקריאת כף רגל. הייתי בשלה לידע שהגיע, והכל נפתח לי בהתרגשות אדירה. זכרתי ונזכרתי, והייתה לי השראה גדולה, ומאותו רגע לא הפסקתי ללמוד. עשיתי מאסטר רייקי, ועולם האנרגיות חיבר אותי לעוד אור ורצון להאיר.
למדתי תקשור, רפואת תדרים, שחזור גלגולים, קריסטלים, הילינג ועוד.
בשנת 95 קראתי את הספר הראשון של קריון והרגשתי שהגעתי הביתה. כל מילה שלו פתחה לי עוד שער ודלת לידע וחיבור. הוא דיבר על נשמות ותיקות למוריאניות וידעתי שזו אני.
וקראתי את כל הספרים שלו, והוא אמר שמתחת להר שאסטה יש חיים. וכל פעם הוא נתן עוד אינפורמציה על הר שאסטה, על המקור של הווייתי – למוריה.
בשנת 97 נולדה בתי. המשכתי לטפל וללמוד. התחלתי לטפל בפנימייה בילדים שיצאו ממחלקה פסיכיאטרית ברפלקסולוגיה, ובעיקר אהבתי אותם המון!
קריון אמר שרפואת העתיד זה E.M.F – איזון השדה האלקטרו מגנטי של פגי דוברו, כך שלמדתי את כל 12 השלבים. למדתי את המסע של ברנדון בייס, תטא הילינג.
יום אחד הלכתי לסטימצקי ואמרתי: "אלוהים היקר, איזה ספר עלי לקרוא?" ופתאום נפל ספר שקראו לו "למוריה החדשה" של אורליה לואיז ג'ונס. בלעתי אותו. האנרגיה שם התיישבה לי בלב. בכיתי מרוב התרגשות. הלב פעם, זהו זה! זה זה!!!
ובלילה הייתה לי התגלות, באו אלי שני מאסטרים גדולים, עוצמתיים, הכי יפים בעולם. הם היו יפים מהלב. האנרגיה שלהם הייתה אהבה. הם נראו כמו שניים שעשו עליהם פוקוס מרוב שהם היו ברורים ועוצמתיים, ואני מראיתי לידם מטושטשת. דיברנו בטלפתיה. אמרתי להם שאני רוצה להיות כמוהם! והם אמרו לי: "את בדרך. נעזור לך!". הם היו אל-מוריה ולורד סנאנדה.
ומאותו הרגע ידעתי שיש עד הרגע הזה ומהרגע הזה…
בשנת 2011 יצאה הקבוצה הראשונה של טלוס להר שאסטה, קבוצת אוואטאר, ואני הייתי שם. והרגשתי שכל מה שהיה עד רגע זה היה "הבקרוב"…כל החלקים והפיסות שלי התחברו לאור גדול. ההר, האדמה, העצים והשמיים חיבקו וברכו אותי.
תחושה של חזרה הבייתה…
וכולי הודיה…
את איילת זיהיתי מיד. הדבר הראשון שאמרתי לה זה שיש לה אנרגיה למוריאנית כמו של לורד סנאנדה ואל-מוריה שהתגלו לי, אנרגיה של עוצמת חיים.
גם איילת זיהתה אותי, אבל היינו צריכות זמן, עד שזה היה נכון להתחבר ולעבוד בשיתוף פעולה. יש לנו חדוות יצירה, זרימה, פשטות, הקשבה והשראה. הקשר שלנו הוא מעבר למילים – טלפתיה. וזו מתנה נפלאה עבורי.
וכך אני שותפה של איילת בטלוס למוריה ישראל. מורה, הילרית ומרפאה מאז ומעולם, ומאוהבת בבריאה!